סטודיו צפריר - בית

כשהסיפור שלך הופך לספר

הצטרפו לרשימת הדיוור שלנו וקבלו עצות על כתיבה, רעיונות וסיפורים על ספרים שהפקנו:
תגובות

מתנת בר מצווה שיש בה חכמה ודרך ארץ.

במוצאי שבת הקרובה הם חוגגים בר מצווה לילד וכשהאורחים יעזבו בשעת לילה מאוחרת, כל אחד יקבל שי צנוע – ספרון של פרקי אבות, מזכרת מבר המצווה.


הרעיון להפקת הספר צץ במהלך שיחה משפחתית סביב השולחן בארוחת יום השישי לפני כשבועיים.
הילד בחר להעניק ליקיריו המגיעים לחגוג איתו מתנה משמעותית, כזו שיש בה ערך מוסף. כאנשים דתיים, מה יכול להתאים יותר מדברי חוכמה שליחם לא נס מאות בשנים.
הטקסטים הנבחרים נשלחו אלינו, המאייר אייר כהרף עין, הגרפיקאי ויתר על חופשת חול המועד, הדפוס מדפיס היום, עם יציאת החג, ביום רביעי לכריכיה ובחמישי ינחת הספר בביתו של הילד.
שיהיה במזל טוב.
 
לעמוד הפוסט תאריך: 08/09/2014 00:54:00 תגובות:
תגובות

לנחישות ולרצון אין גיל. לאה לא מפסיקה לצעוד קדימה





לאה פוליבוי הדהימה אותנו.
היא הוכיחה לנו שנחישות ודבקות במטרה מובילים לניצחון.
גם כשחוגגים את יום ההולדת המאה.

הכרנו אותה כשהיתה בת 93.
פגשנו אותה מול ערימת ניירות ותמונות ויחד יצאנו לדרך להוצאה לאור של ספרה הראשון.
כשהבאנו לה את עותקי הספר הביתה, אמרנו לה בבדיחות הדעת, שאת הספר השני נצטרך להפיק בדרך קלה יותר - לא עוד כתבי יד אלא מסמך וורד מסודר. 
התלוצצנו. לא ידענו מול מי אנחנו עומדים.

שנתיים לאחר מכן, כשהיא בת 96, פוליבוי התקשרה שוב.
הפעם העבירה לנו מסמך וורד ערוך ומוכן לעימוד.
במהלך הזמן שחלף היא למדה להקליד ולמרות שאצבעות ידיה לא נעות בקלות על המקלדת - היא ישבה בסבלנות אין קץ ובגילה המופלג הקלידה את ספרה השני.
החלטנו לאתגר אותה במשימה בלתי אפשרית. לאה, אמרנו לה, בספר השלישי שלך, לא נוכל להגיע אלייך כל כך הרבה פעמים. גם אנחנו מתבגרים… את חייבת לשלוח לנו את הטקסטים ואת תיקוני ההגהות באימייל.

בשנה שעברה חגגה לאה פוליבוי את יום הולדתה המאה.
הטלפון לא צלצל. אל תיבת הדואר האלקטרוני שלנו הגיע אימייל מפתיע - כתבתי ספר נוסף, תגיעו אלי בבקשה. לאה פוליבוי.
האשה הנפלאה הזו הכריחה את בניה ללמד אותה את סודות האינטרנט והתקשורת האלקטרונית. היא מטיילת בין אתרי החדשות, מחפשת תמונות ואינפורמציה ומתכתבת עם כל מכיריה וידידיה.

בשבוע שעבר, כשהיא משאירה את יום הולדת ה-101 מאחוריה, קיבלנו אימייל נוסף:

שלום רב,
שירותי הדוא"ל של נענע יסגרו סופית ב- 31.8.14  לכלל המשתמשים.
עקב כך כתובת המייל שלי מתחלפת.  הכתובת החדשה היא…
תודה,
לאה פוליבוי.

עדכנו את הכתובת החדשה. לך תדע, מתי יגיע הספר הבא…

 
לעמוד הפוסט תאריך: 26/08/2014 19:34:00 תגובות:
תגובות

יש סבתות שלא מסתפקות במתנה של בגד חדש לנכד. הן מביאות לו ספר במתנה, ספר שהן כתבו

באחד ממסעות הפרסום של הסטודיו נחת אימייל שלנו בתיבת הדואר האלקטרוני של תלמה כץ, כשהיא יושבת מול המחשב ומתחבטת בשאלה - מי יפיק עבורה את ספר הילדים שהיא רוצה להכין כמתנה לנכדתה מאי.
צרוף מקרים משעשע, הרהרה בקול, פתאום אימייל מסטודיו צפריר, שהיא כלל לא מכירה.
איזה יופי. לא, לא אנחנו - הטקסט של סבתא תלמה.

וכך הספר מתחיל:
תּוֹמִי וְנוּלִי נוֹלְדוּ כִּמְעַט בְּאוֹתוֹ זְמַן
בְּאֵזוֹר בָּאָרֶץ, הַנִּקְרָא גּוּשׁ דָּן.
הָיָה זֶה בְּסוֹף הָאָבִיב,
תּוֹמִי – בְּמוֹשָׁב, וְנוּלִי – בְּתֵל-אָבִיב.
לְאִמָּא שֶׁל תּוֹמִי קָרְאוּ רַיָּה,
וּלְזוֹ שֶׁל נוּלִי – מַיָּה.

תּוֹמִי נוֹלַד עִם עוֹד אַרְבָּעָה גּוּרִים,
שְׁלֹשָה מֵהֶם גִּ’ינְגִ’ים, וּשְׁנַיִם שְׁחֹרִים.
נוּלִי נוֹלְדָה עִם עוֹד חֲמִשָּׁה חֲתַלְתּוּלִים,
כָּל הַשִּׁשָּׁה סִיאָמִים לְבָנִים.

תּוֹמִי הוּא גִּ’ינְגִ’י – גַּם בָּאֹפִי,
נוּלִי - לְבָנָה, כֻּלָּהּ יֹפִי.
לְתוֹמִי עֵינַיִם חוּמוֹת חֲכָמוֹת,
שֶׁל נוּלִי – כְּחֻלּוֹת, בְּהִירוֹת וְחַמּוֹת.

כשסיימנו לקרוא העברנו את הטקסט המנוקד והמשעשע לאלעד המאייר ותוך מספר ימים אישרה סבתא תלמה את הספר, שמסתיים, כמו כל ספר ילדים המכבד את עצמו, במוסר השכל:
לֹא חָשׁוּב אִם אַתָּה יֶלֶד, חָתוּל אוֹ כֶּלֶב,
כֵּן חָשׁוּב, זֶה לָדַעַת תָּמִיד לִפְתֹּחַ אֶת הַלֵּב.
וְאָז, בְּעוֹלָם יָפֶה כֻּלָּנוּ נִצְעַד,
כֶּלֶב, חָתוּל וְיֶלֶד, יָד בְּיָד.


סטודיו צפריר - הוצאה לאור לאנשים פרטיים - 054-2161196

 
לעמוד הפוסט תאריך: 18/08/2014 11:03:00 תגובות:
תגובות

נולד בכאב: על מלחמה ועגונות, על הרב הלל פוסק ועל ספרה של ד״ר צביה קורן-לב

ד״ר צביה קורן-לב התקשרה אלינו לסטודיו בתחילת שנת 2009. היא ביקשה הצעת מחיר מפורטת לספר שעמלה שנים רבות על כתיבתו. לאימייל שקיבלנו בסופו של יום היו מצורפים כל הפרטים הדרושים להכנת הצעת מחיר.
למחרת נסענו לביתה של קורן-לב שברמת-גן. את הדלת פתחה בחיוך רחב, אשה נאה בשנות הארבעים לחייה. התיישבנו על הספה הצנועה שבדירת המרתף בה התגוררה והקשבנו לתוכנו של הספר.
סגרנו לוח זמנים והיא ביקשה מספר ימים למקצה שיפורים ולהשלמות. קבענו לשוחח לאחר כשבוע.
חלפה שנה ולא שמענו מד״ר צביה קורן-לב.

בתחילת 2010 הגיע ממנה אימייל נוסף. היא התנצלה על השתיקה הארוכה. שאלה אם הצעת המחיר עדיין בתוקף. השבנו שכן. חלפו להם חודשים נוספים של שתיקה.

ינואר 2011. על קו הטלפון נשמע קולה הרועד של נחמה גרינברג, אמה של צביה. ביקשה לברר אם אנחנו הם אלה שאמורים להפיק את ספרה של צביה ואם נוכל לשלוח שוב את הצעת המחיר שניתנה לבת, לפני כשנתיים.
וכך כתבה האם בפתח הדבר לספר: ״בתי האהובה ד״ר צביה קורן נפטרה בי״ח סיוון תש״ע, ה-31.5.2010. בת 43 היתה במותה… בשנה האחרונה לחייה, כשחשה שזמנה קצוב, סיימה את המחקר והשאירה אותו במחשב.
״כאשר היתה מאושפזת במחלקה האונקולוגית בבית החולים תל השומר, הביעה בפניי את רצונה שעבודתה על הספר לא תרד לטמיון ודיברה עמי על הוצאת הספר ועל השקתו.
״צביה לא זכתה בחייה להוציא את הספר לאור ואני מקיימת את צוואתה הרוחנית להוציאו לאור כפי שהבטחתי לה על ערש דוויי״.

הרב הלל פוסק, מגדולי רבני אוקראינה, רומניה ותל-אביב, היה נצר לשולשלת רבנים וגאונים ידועה. על חייו ופועלו, על יצירתו הספרותית ועל בני המשפחה הרבים הפזורים בכל העולם כתבה ד״ר צביה קורן-לב, נינתו של הרב, יצירה עשירה בפרטים המשתרעת על 300 עמודים.
השבוע קראתי מאמר ארוך ומפותל שעסק בענייני מלחמה ועגונות. הופיע בו קטע מהספר של ד״ר צביה קורן-לב, שסיפר על הרב כשהיה נער בן 12 שנה: 
״מעשה בשני אחים חייטים בעיר אלופולי שאחד מהם נלקח לצבא והשאיר אישה וילד. והנה איתרע מזלו ונגנב לו הרובה, ובהתאם לנוהג הצבאי עמד הקטגור להגיש נגדו משפט פלילי, ומפחד מפני העונש החמור הצפוי לו עקר החייל את רגליו וברח אל מעבר לים.
״שנים רבות חלפו ללא כל ידיעה ממנו, והאישה נשארה עגונה ושוממה, עשתה כל מיני עבודות קשות, כדי לכלכל את נפשה ואת נפש ילדה. החייט השני אמנם קיבל מכתבים מאחיו, אך עשה אותם קרדום לסחוט מהאשה האומללה את כל שכר עבודתה תמורת הבטחות שווא להמציא לה את כתובת בעלה, והדבר היה לשיחה בפי כל אנשי העיירה.
״מעשה המביש הזה נגע לליבו של הנער הלל שהחליט בליבו להציל את האישה מידי בעלה המעגן ומידי יבמה הנוכל.
״ויהי היום ולאחי המעגן נולד בן-זכר, והרב לעתיד (הלל פוסק) החליט לנצל הזדמנות זאת לטובת העוגן ומסר לאביו הרב (אליהו פוסק) את פרטי תוכניתו, היינו: לעכב ברגע האחרון את ברית המילה עד שיאות למסור את הכתובת הנכונה של אחיו.
״הדבר מצא חן בעיני הרב (אליהו פוסק), ובשעה שכל אנשי העיירה נאספו לסעודת המצווה שהוכנה ביד רחבה, הודיע לבעל-הברית שהילד לא ימול עד שימסור את הכתובת הנכונה של אחיו. וכך היה ומברק דחוף יצא להגאון ר׳ יצחק שמעלקיס רבה של למברג, ששם נמצא המעגן, ולא עבר זמן רב ונתקבל גט-פטורין כדת וכדין״.

יש להניח, כתבה קורן-לב, שהספר יעזור לבני המשפחה השונים, שהתפזרו לכל קצות הארץ והתבל, במציאת שורשיהם… אין לדעת בוודאות עד לאן יגיעו החומרים הכתובים שלו. השבוע שמחתי לגלות שספרה של ד״ר קורן-לב פרץ את גבולות המשפחה והוא משמש חוקרים, סופרים ועיתונאים המתעניינים בחייו של הרב פוסק ובפסיקותיו.


סטודיו צפריר - הוצאה לאור לאנשים פרטיים - 054-2161196

 
לעמוד הפוסט תאריך: 16/08/2014 00:19:00 תגובות:
תגובות

תקשורת וקירבה עם ילדים בוגרים ומבוגרים. המדריך

שמי אריה קלטמן, בן 61, נשוי לרחל. אנו הורים לארבע בנות בוגרות וסבא וסבתא לחמישה נכדים. אני מלמד תקשורת וקירבה בין הורים לבין ילדים, בוגרים ומבוגרים, מורה, מטפל, מנחה ומרצה בתחומים של מודעות והתפתחות אישית.
בתחילת שנות הארבעים לחיי, הרגשתי שמשהו חסר לי. משהו לא שלם. בכנות, לא הייתי מאושר. התחתנתי בגיל עשרים ואחת ומאז למעשה הייתי בריצה, לא עצרתי... לימודים, ילדים, משימות. קריירה בתחום הניהול ושורה של תפקידים בכירים: מרכז משק (המנהל הכלכלי ) בקיבוץ יפתח, מנהל יצוא במפעל נטפים, מנהל מפעל השיש בקיבוץ יפתח ועוד.
הגעתי למצב בו חשתי מחנק.
זה היה החלק הראשון של חיי.

"המסע" לחלק השני של חיי החל כשהייתי בן "ארבעים פלוס" ונמשך כשמונה שנים, במהלכן התחלתי לעסוק בטיפול, אימון, הוראה והנחיה למודעות איזון גוף-נפש-רוח. בהמשך התחלתי ללמד תקשורת וקרבה בין הורים לבין ילדים, בוגרים ומבוגרים.
אני בעצמי עברתי בחיי קשיים עם הבנות שלי.
אימהות, אני יודע מה אתן מרגישות ומה עובר עליכן. אבות, אני מבין מה עובר עליכם.
אני מבין אתכם. מעבר לכך שטיפלתי בהורים ועזרתי להם בשנים האחרונות, אני עצמי חוויתי קשיים לא מעטים עם בנותיי. הכי קשה היה לי עם בתי הבכורה מעוז, שכן בדרך כלל את רוב השגיאות אנו עושים עם הילד הראשון.
שנות העשרים והשלושים לחייה היו עבורי שנים של כישלונות ואכזבות חוזרות, במהלכן שנינו נפלנו לאותם בורות. יחסינו התאפיינו בתקשורת מקרטעת ואף בתקופות של נתק. היו שנים שהיא לא הייתה מתקשרת לשתף אותנו בשמחתה, בוודאי שמעולם לא התקשרה כדי לשתף אותנו בצערה. זה היה קשה. הרגשתי תחושה של כישלון וחוסר ערך כאדם וכהורה בפרט. חשתי שאני לא מספיק טוב אם איני יכול לשמש משענת לבת שלי.
חוויתי מצבים רבים של כאב, תסכול וחוסר אונים, למשל כששלחתי לבתי הודעה וחיכיתי בציפייה לטלפון ממנה, שלא הגיע. החוויה שכך זה עומד להיות לנצח הפחידה אותי. לא אהבתי את עצמי במצב הזה. 

כשהתחלתי את מסע המודעות שלי היה לי חלום. פיללתי ליחסים של קירבה עם הבת שלי. לא ידעתי היכן וכיצד להתחיל. הסתובבתי וחיפשתי וחיפשתי. לאחר שלוש שנים מצאתי קורס למודעות אישית, סוף שבוע במהלכו נפלו הרבה 'אסימונים'. היה זה תחילתו של המסע לחלק השני של חיי.(מתוך דברי הפתיחה של אריה קלטמן, למדריך קבלת חופש ביחסים בתוך המשפחה, שעוצב בסטודיו צפריר)


סטודיו צפריר - הוצאה לאור לאנשים פרטיים - 054-2161196

 
לעמוד הפוסט תאריך: 11/08/2014 03:36:00 תגובות:
תגובות

הוא רצה להפתיע את רוויטל בספר ענק שכולו שלה.

רוויטל היא צלמת מוכשרת. שנים שהיא והמצלמה מסתובבות יחד, לא נפרדות זו מזו אפילו לרגע. הן התגייסו באותו יום לצבא, שרתו באותם בסיסים וכשרוויטל רוצה להיזכר - היא משוטטת בין אלפי התמונות שצילמה במהלך השירות.
אחר כך היה הטיול הארוך למזרח, הפגישה של שתיהן עם חמי, האהבה המשולשת חסרת הגבולות שהפכה אותם במהרה לזוג נשוי ומצלמה.
ואז הגיעה המחלה. 
רוויטל לא רוצה שנכתוב על התקופה הרעה הזו מילה, אבל היא הנציחה כל רגע ממנה בתמונות: חדרי טיפול, בתי חולים, צינורות אינפוזיה, ורידים פצועים, פנים מודאגות ורגעי כאב.

בוקר אחד התקשר אלינו חמי. הוא רצה להפתיע את רוויטל בספר ענק שכולו שלה. ״אנחנו יושבים שעות״, הוא סיפר, ״ממיינים את התמונות, מצרפים כיתובים, תאריכים, מראי מקום. רוויטל רוצה לספר. על אהבותיה, על האושר הגדול שלה, על הטיולים, על החברים, על חיי היומיום. היא רק לא יודעת איך. המילים לא נכתבות.
תתחילו בקטן, אמרנו לחמי. אפילו אם אלה רק כמה משפטים בכל יום. חמש דקות בהתחלה, אחר כך חמש דקות נוספות, ועוד חמש ופתאום תגלו שאתם יושבים שעה מול המסך וכותבים. 

ואתם יכולים לכתוב לפי תמונות.
תתחילו עם תמונה אחת ביום, אחר כך תעברו לשתיים ולשלוש ולארבע. אחרי שבוע יהיו לכם 28 עמודים של זכרונות כתובים.
סיפרנו להם שארנסט מילר המינגוויי (״הזקן והים״, ״למי צלצלו הפעמונים״) היה כותב 500 מילה ביום, לא יותר. שני עמודים וזהו. 
אולי כמות מילים קבועה בכל יום תהיה הדרך הנכונה.
ואפשר להפוך את הכתיבה לחלק של שיגרת היום. זמן קבוע ומקום קבוע, כחלק ממטלות היום שאסור להחמיץ.

היום אספנו את הספר מבית הדפוס.
רוויטל מדפדפת ברגעים אלה בדפיו, רושמת הקדשה אישית על כל אחד ממאה העותקים שהודפסו.
למה בחרת ב׳שקיעה׳ כשם לספר, שאלנו אותה לפני שבועיים, כשהספר ירד לדפוס. 
חיוך כואב עלה על פניה. 
״חכו להקדשה שאכתוב לכם״, השיבה.
הלילה נקבל את התשובה.


 

סטודיו צפריר - הוצאה לאור לאנשים פרטיים - 054-2161196
 
לעמוד הפוסט תאריך: 11/08/2014 01:27:00 תגובות:
תגובות

כל אחד והסיוטים שלו

מי שלא מסתפק בימי המתח והחרדה של השבועות האחרונים, מוזמן לקרוא את ספרו של ג׳ק לאנס “פירופוביה״, שהפך לרב מכר עולמי שבועות ספורים לאחר הופעתו.
את הספר וכריכתו עימדנו ועיצבנו לפני מספר שבועות עבור הוצאת הספרים ״דקל״. הספר נמכר בחנויות, אבל רק עכשיו, לנוכח מצוקות העיתים והשבתתו החלקית של המשק (שהשפיע כמובן גם עלינו), מצאנו זמן לקרוא את עותק הספר שקיבלנו מהמו״ל.
 
ספר מרתק וסוחף על איש פרסום אמריקאי מצליח, אשר חייו וחיי אשתו משתנים לחלוטין בבת-אחת. הספר אינו מיועד לאנשים עם לב חלש, או לאלה הסובלים מחרדת-אש, פירופוביה...
את הספר ניתן לרכוש כאן:

http://www.booknet.co.il/subc.asp?serin=3&c=3947&ser=פירופוביה

 

סטודיו צפריר - הוצאה לאור לאנשים פרטיים - 054-2161196
 
לעמוד הפוסט תאריך: 11/08/2014 01:03:00 תגובות: