FacebookGoogle+Twitter

כשהסיפור שלך הופך לספר | 054-5343860 פלור

הוצאה לאור, עיצוב גרפי, הפקות דפוס

על קצות האצבעות: הריקוד שהפך למילים

כשאמא של סיוון הוחשה לבית החולים עם צירי לידה כואבים, לא היו פעוטות רבים שנקראו בשם סיוון. יתכן ולא היו כלל, למרות שמה שמסתתר מאחורי השם הוא החודש התשיעי בלוח השנה העברי.

כשהיא הגיעה לגיל ארבע או חמש, התחילה לרקוד. גם הפעם, למרות שגדלה בעיר הגדולה, תל אביב של שנות השלושים והארבעים, לא היו ילדים רבים שהגיעו אל המורה היקית, עם השיער האסוף והקול הצרחני, שנמלטה בזמן מאימת הנאצים.

היא לא כל כך רצתה. האמא התעקשה, כנראה כדי לפצות את עצמה על צליעתה, שנבעה מרגל שמאל קצרה בכמה סנטימטרים.
היא המשיכה לרקוד ובלילה התייפחה בבכי, מתחת לשמיכת הצמר הצבאית, שאבא הביא מהפלמ״ח.

אחר כך התרגלה. מאוחר הרבה יותר היות והצטיינה, אהבה לקבל מחמאות והתמכרה למחיאות הכפיים.

היום היא בת 80. 
במיטה, מתחת לכרית - נעלי הריקוד האחרונות שלה. על השידה, לצד המנורה המרצדת - אלבום תמונות וגזרי עיתונים. וגם מספר הקדשות בספרי ריקוד בלועזית שקיבלה ממחזרים צעירים, שרצו לשבות את ליבה.

היא יושבת בכסא גלגלים ונהנית מהזכרונות. 
הללו ממלאים את החדר, מקפצים על הקירות ומטפסים על ארון הספרים המט ליפול, כמו קרני אור הנאבקים בחושך. 

״אתה מקשיב לי?״, היא גוערת בי כשאני מנסה לצלם אותה. 
״פעם אפילו רקדתי בהיכל התרבות הישן ותמונה שלי התפרסמה בעמוד האחורי של עיתון ׳דבר׳, שלא הירבה לפרסם תמונות של ילדות רוקדות״.

כשהגעתי אליה עם הספרים וצלצלתי בפעמון, היא התרוממה מכסא הגלגלים ופתחה לי את הדלת. היא לא הושיטה את ידיה לחיבוק חם, כמו תמיד. ידיה אחזו בידית שלא תיפול, אבל עיניה הנוצצות רקדו את כל הסיפור.

״אמא לא קמה לבד מהכסא יותר משנה״, אמרה לי בתה יעל, ״ולכבודך היא קמה ופתחה את הדלת״.

צחקתי. ״היא לא קמה לכבודי. היא קמה לכבוד הספרים. היא מתגעגעת לריקוד ולקהל, לתשומת הלב הרבה שקיבלה פעם. הספר עבורה הוא כמו לעלות שוב על הבמה. 

לא גיליתי להן, אבל אני מתכונן לדרוש הדרן.